תמר בן שאול / חבלי ארץ טובה 

 

"כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ". (דברים ח: ז–ח)

 

תערוכתה החדשה של תמר בן שאול, חבלי ארץ טובה, מסכמת מסע ממושך בן שנתיים בין נופי הארץ, שבמהלכו ביקרה וצילמה מטעים ושדות ששבעת המינים גדלים בהם. בשובה לסטודיו היו התצלומים  מקור לסדרת הציורים המרכזית בתערוכה, העוסקת במוטיב שבעת המינים. 

שבעת המינים, מדימויי השפע של ארץ ישראל בתנ"ך, אומצו על ידי התנועה הציונית במחצית הראשונה של המאה הקודמת כסמל להפרחת השממה ולגאולת הארץ ובהמשך גם כסמל לאחדות ולקיבוץ גלויות. כמו מוטיבים אחרים מן המקרא שליוו את מפעל ההתיישבות הציוני בראשיתו, ברבות השנים חדל גם מוטיב שבעת המינים מלייצג את הארץ ששינתה את פניה ואת רוח התקופה, והפך לקלישאה שרוקנה ממשמעותה המקורית. לפיכך, בחירתה של תמר לשוב ולצייר את  המוטיב המקראי מפתיעה ומסקרנת כאחת. 

אפשר שמהלך זה נובע מהמעברים בין יבשות ותרבויות שחוותה תמר בשני העשורים האחרונים. מעברים אלו אפשרו התבוננות במציאות הישראלית מנקודת מבט שונה ומרוחקת, וזימנו בחינה מחודשת של מושגים כדוגמת בית לאומי, מקום ושייכות. 

ראשיתו של המהלך האמנותי בציור של עצי הזית, שבו ביקשה תמר לקלף מעץ הזית הבודד וממטעי הזית ככלל את כובד המשקל הפוליטי ותמצית הסכסוך המקושרים אליהם, ולתאר את יופיים הצרוף. לכך נלווה הניסיון להתבונן בשבעת המינים ובבית גידולם כמודלים לציור, בלי המשמעויות והערכים התרבותיים המקודדים בתוכם. ואולם המפגש עם הנוף והעבודה בסטודיו הבהירו שחוויית ההתבוננות בנוף דרך פריזמה קשוחה ומצמצמת אינה יכולה להיות ניטרלית וטהורה, הגם שהיא גזורה ומוגדרת. 

תהליך העבודה הממושך לווה בהצפה של סיפורים וזיכרונות מההיסטוריה המשפחתית, שנארגו בסיפורה ובנופיה של הארץ בדורות האחרונים. תמר היא ילידת הארץ, בת להורים ילידי הארץ בני דור תש"ח, שמבטם על נוף הארץ והתייחסותם אליו הושפעו במידה ניכרת מסיפורי התנ"ך, בייחוד לאור ניסיונם של המוסדות הציוניים לקשר בין העבר המקראי לבין שאיפותיו של מפעל ההתיישבות המודרני. זיקה זו, שביקשה לפוגג את תחושת הזרות בארץ החדשה לאחר גלות ארוכה וליצור מחדש את תחושת השייכות למקום של דור ההורים, חלחלה לדור הבנים, שעדיין ממשיך להתלבט בסוגיית שורשיו והקשר שלו למקום.

ההכרה בקיומה של נקודת מפגש שבה הביוגרפיה הפרטית מתמזגת עם הנרטיב הקולקטיבי חיבלה במטרתו הראשונית של המהלך – בניסיון לראות בשבעת המינים מושא ציורי נטול מוסכמות והקשרים תרבותיים ולתפוס את הנוף כ"טהור". ואולם בה-בעת התגלתה נקודת המפגש גם כנקודת מפנה מפייסת, שאפשרה להתבונן בנוף בפתיחות ובאינטימיות, ומתוך כך לגעת במורכבותו.

התבוננות בסדרת העבודות מלמדת שאמנם הציורים שומרים על המאפיינים הבוטניים של שבעת המינים ועל הקשר עם הנוף, אך התיאור אינו ריאליסטי ואינו נאמן בהכרח לתצלום המקורי. 

השניות, החבויה בכל העבודות, מתגלה כמאפיין הבולט של הסדרה. עלווה מפארת את עצי הזית כשצִלה מוטל על האדמה ומתגלגל על פני המדרון; מבין שפעת עלי גפן מוריקה ומלבלבת מזדקרים בעירומם גזעים פאליים, והשמים האפורים מעליהם כמו מרמזים על אפשרות לסערה הממשמשת ובאה; על עצי הדקל החסונים והזקופים, הסדורים כחומה בצורה, מאפילים הרים שהפכו לגושים של כתמי צבע כהים ומאיימים; בשדות השעורה והחיטה, הגבעולים המבשילים מתנועעים ברוח לכיוונים סותרים על רקע שמים מאובקים. השפה האמנותית בעבודות מיטלטלת בין נטורליזם למופשט, בין מאופק לאקספרסיבי, בין כתם לקו ובין העוצמתי והדרמטי לצנוע והמינורי, ומעצימה את תחושת השניות והמתח העולה מהעבודות. 

נופיה הפוריים של הארץ הטובה והמניבה המתוארים בעבודותיה של תמר בן שאול אינם הרמוניים. דוק של מועקה מכסה אותם. במרכזה של אחת מעבודות המפתח בתערוכה נטוע עץ ברוש זקוף וחסון כאובליסק המסמן מקום. מאחוריו ענן כהה ואפור, הממסך ומטשטש את קו האופק. דימוי הברוש מופיע ביצירות רבות לאורך תולדות האמנות, וזכה לפרשנויות מרובות. בהקשר של הארץ, כמו שבעת המינים, הברוש הוא דימוי שמחבר בין תפארת העבר המקראי למעשה הציוני – דימוי שמסמל את ייעור הארץ והפרחת השממה.  הבחירה למקמו במרכז היצירה ולכל אורכה מאפשרת לקרוא אותו גם כדיוקן עצמי קולקטיבי המשקף את המציאות הישראלית כפולת הפנים, שבה הכמיהה להעמיק את האחיזה מלווה בחשש ובספק.  

 

בתערוכה מוצג גם מקבץ של עבודות שמן על נייר, שבהן ציירה תמר את אתר משטרת נבי יושע (מצודת כ"ח) בגליל העליון. מנחם יפתח, אביה של תמר, היה לוחם בחטיבת יפתח של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות, בחודש אפריל 1948, הוא השתתף בניסיון הכושל והמר לכיבוש מצודת נבי יושע. ככל בני דורו, מסלול חייו של מנחם עובר לצד מסלול התהוותה של המדינה, ועבור תמר הוא מסמל את אהבת הארץ וידיעתה. בשלב כלשהו החל מנחם להתלוות אל בתו במסעה בין דרכי הארץ ושביליה, וסדרה זו היא מחווה לכבודו. 

 

רותי חינסקי אמיתי